איך מתחילים לרתך בבית ובמוסך

מה זו רתכת אינוורטר ולמה היא שינתה את התחום

עד לא מזמן רתכת הייתה ארגז כבד עם שנאי גדול בפנים. השנאי עבד בתדר הרשת, 50 הרץ, ולכן היה חייב להיות גדול ולשקול עשרות קילוגרמים. רתכת אינוורטר ממירה את הזרם לתדר גבוה לפני השנאי, וככל שהתדר גבוה יותר כך השנאי קטן יותר — לכן רתכת ביתית טיפוסית שוקלת היום כמה קילוגרמים בודדים ואפשר לשאת אותה ביד אחת.

ההבדל המשמעותי הוא לא המשקל אלא השליטה בקשת, וזו שעושה את ההבדל בין חוויה מתסכלת לריתוך סביר כבר ביום הראשון. ברוב הדגמים יש שלוש פונקציות ששוות בדיקה במפרט: Hot Start מעלה את הזרם לרגע בהצתה כדי שהקשת תתפוס, Arc Force מייצבת את הקשת כשהאלקטרודה מתקרבת יותר מדי לחומר, ו-Anti Stick מוריד את הזרם אם האלקטרודה בכל זאת נדבקה. בדגמים בסיסיים הן לא מובטחות, ולכן כדאי לוודא שהן מופיעות ברשימת התכונות.

התוצאה המעשית היא מכשיר שאפשר לקחת לשטח, לחבר למתח רשת רגיל ולקבל ממנו קשת יציבה. זה מה שהכניס ריתוך לשימוש יומיומי במוסכים קטנים, בעבודות מסגרות ואצל אנשים שעובדים בבית.

MMA, MIG או TIG: מה מתאים לאיזו עבודה

MMA, שנקרא גם ריתוך באלקטרודה, הוא הפשוט מכולם. אלקטרודה מצופה שטף נשרפת ויוצרת את חומר המילוי ואת ההגנה על בריכת ההיתוך, בלי גז ובלי הזנת חוט. זה גם הסוג הסלחן ביותר: הוא עובד בחוץ ברוח, על חומר עבה ועל מתכת חלודה או מלוכלכת. על צבע לא רותכים גם ב-MMA: הצבע נשרף ומשחרר אדים רעילים, בציפויים ישנים גם תרכובות עופרת, והוא פוגם באיכות התפר, ולכן מורידים אותו מאזור התפר לפני ההתחלה. בתמורה מקבלים סיגים שצריך לנקות בכל מעבר, והצתה שדורשת תרגול.

MIG ו-MAG מזינים חוט רציף דרך אקדח, עם גז מגן או עם חוט ממולא שטף שאינו דורש גז. השיטה מהירה, נקייה יותר, ובעיקר קלה בהרבה על פח דק: שלדות רכב, פרופילים דקים ועבודות פח. מצד שני גז המגן נסחף ברוח ולכן בחוץ היא פחות נוחה, והמערכת דורשת יותר תחזוקה ואביזרים מתכלים.

TIG הוא המדויק והנקי מכולם: אלקטרודת טונגסטן בלתי מתכלה, גז ארגון, וחומר מילוי שמוזן ביד שנייה. הוא מתאים לעבודות עדינות, לנירוסטה דקה ולתפרים שנראים לעין. חשוב לדעת שאלומיניום דורש TIG עם זרם חילופין, ולא כל מכשיר יודע לעשות את זה. TIG גם הקשה ביותר ללמוד, וכמעט לעולם לא המכשיר הראשון.

הכלל הפשוט: לפלדה בעובי של כמה מילימטרים, וכשרוצים כלי אחד לכל העבודות, מתאים MMA. לפח דק ובכמות מתאים MIG. TIG קונים כשכבר יודעים לרתך ויש צורך ספציפי שמצדיק אותו.

כמה אמפר צריך, ואיך זה נגזר מעובי החומר

סדר הגזירה קבוע: עובי החומר קובע את קוטר האלקטרודה, והקוטר קובע את טווח הזרם. הכלל המעשי לקוטר הוא שהאלקטרודה לא תעבה מהחומר עצמו, ובדרך כלל בוחרים קוטר מעט קטן מעובי הדופן. לזרם, הערכה גסה היא בערך 30 עד 40 אמפר לכל מילימטר של קוטר אלקטרודה, והמדויק מופיע על גב החבילה.

באלקטרודת E6013, זו שמתאימה למתחילים: קוטר 2 מילימטר עובד בסביבות 60 עד 80 אמפר ומיועד לחומר דק, קוטר 2.5 מילימטר עובד בסביבות 75 עד 100 אמפר, וקוטר 3.2 מילימטר עובד בסביבות 95 עד 130 אמפר. בתוך הטווח, זרם נמוך מדי משאיר תפר גבוה בלי חדירה מספקת, וזרם גבוה מדי שורף וחותך את החומר.

בחומר עבה הפתרון אינו אלקטרודה עבה יותר או עוד זרם, אלא הכנה נכונה: שיפוע בקצוות וכמה מעברים זה על זה. ניסיון לרתך חומר עבה במעבר אחד עם הרבה זרם נותן תפר שנראה בסדר מבחוץ ובפועל החדירה בו חסרה. זו אחת הטעויות הנפוצות של מתחילים.

לכן רתכת של 160 אמפר מכסה את רוב העבודות בבית ובמוסך, ו-200 אמפר נותנת מרווח למי שעובד קבוע על חומר עבה. אבל המספר שמודפס על הקופסה חשוב פחות ממה שהמכשיר מחזיק בזרם העבודה האמיתי, וזה כבר עניין של מחזור עבודה.

אלקטרודות: הבחירה שמשפיעה לא פחות מהמכשיר

E6013 היא האלקטרודה של המתחילים: נדלקת בקלות, הקשת שלה רכה, הסיגים מתקלפים בלי מאבק, והיא מתאימה לפלדה רגילה ולרוב העבודות הכלליות. למי שקונה חבילה אחת לתרגול, זו החבילה.

E7018 היא אלקטרודה בסיסית דלת מימן, והתפר שלה חזק ועמיד יותר, ולכן זו הבחירה לעבודות מבניות ולחיבורים שנושאים עומס. בתמורה היא פחות סלחנית בהצתה ורגישה מאוד ללחות. E6011 חודרת עמוק ועובדת טוב על חומר חלוד או מלוכלך, אבל דורשת יד מנוסה יותר.

ללחות יש תפקיד גדול יותר ממה שנראה. אלקטרודה שספגה רטיבות נותנת נקבוביות בתפר וסיכון לסדיקה, ואלקטרודות בסיסיות סופגות לחות במיוחד. שומרים אותן בכלי סגור ויבש, לא בארגז פתוח במחסן לח. לריתוך נירוסטה צריך אלקטרודה המיועדת לנירוסטה; אלקטרודת פלדה רגילה תיתן חיבור שיחליד ויסדק. רתכות אינוורטר וציוד נלווה נמצאים בקטגוריית הרתכות באתר במחירי יבואן.

מחזור עבודה וחיבור חשמל: שני הפרטים שמפילים קונים

מחזור עבודה, duty cycle, הוא האחוז מתוך חלון של עשר דקות שבו המכשיר יכול לרתך בזרם נתון לפני שהוא חייב להתקרר. 160 אמפר ב-60 אחוז פירושם שש דקות ריתוך וארבע דקות מנוחה. בזרם נמוך יותר המחזור מתארך, ובדרך כלל אותו מכשיר יעבוד רצוף בזרם נמוך, בהתאם למה שהיצרן מציין במפרט.

כאן נמצא הפער בין מפרטים: קל לפרסם מספר אמפר גבוה עם מחזור עבודה של 20 אחוז, ובפועל זה אומר שתי דקות עבודה ושמונה דקות המתנה. שני המספרים נבדקים יחד. הנתון עצמו נמדד בתנאי מעבדה ובטמפרטורה מוגדרת, ובקיץ הישראלי במחסן סגור ההגנה התרמית תקפוץ מוקדם יותר, ולכן משאירים את פתחי האוורור פנויים.

בצד החשמל בודקים את זרם הכניסה שהיצרן מציין, לא רק את זרם הריתוך. רתכת אינוורטר ביתית עובדת מול שקע חד-פאזי, אבל היא עומס כבד, ולכן היא צריכה מעגל תקין עם הארקה ומפסק פחת. מאריך דק או ארוך מדי יוצר נפילת מתח שמתבטאת בקשת לא יציבה ובכבל שמתחמם, ולכן בוחרים מאריך בחתך גדול וקצר כמה שאפשר. גליל כבל נפרס לגמרי לפני העבודה.

ציוד מיגון, החלק שאין בו פשרה

קסדת ריתוך אוטומטית היא הדבר הראשון שקונים, לא תוספת שמגיעה אחר כך. הקשת פולטת קרינת UV חזקה, והפגיעה בקרנית אינה מורגשת בזמן אמת: היא מגיעה כמה שעות אחר כך כתחושת חול בעיניים ולילה בלי שינה. מסננים אוטומטיים נעים בדרך כלל בטווח כהות של 9 עד 13, ובזרם גבוה יותר בוחרים כהות גבוהה יותר. לא מציצים על קשת בלי הגנה, גם לא על זו של מי שעובד בסביבה.

אחרי הקסדה: כפפות ריתוך מעור, לא כפפות עבודה דקות. שרוולים ארוכים מכותנה או מעור, כי בדים סינתטיים נמסים על העור במקום להישרף. נעליים סגורות מעור, כי נתזים חמים מוצאים את הדרך אל תוך נעלי ספורט. בניקוי סיגים ובהשחזה מוסיפים משקפי מגן מתחת לקסדה: רסיס סיגים עף הוא גורם נפוץ לפגיעות עיניים, לא פחות מכוויית קשת.

אדי ריתוך הם לא מטרד בלבד. ריתוך פח מגולוון משחרר אדי אבץ שעלולים לגרום לתחושה דמוית שפעת כמה שעות אחרי העבודה. מורידים את הציפוי באזור התפר, עובדים באוורור טוב, ולא רותכים מגולוון בחדר סגור.

ולבסוף אש. ניצוצות ונתזים עפים כמה מטרים, והחומר שעליו הם נופלים יכול להתלקח זמן מה אחרי שהעבודה נגמרה. מפנים חומרים דליקים מהאזור, מניחים מטף בהישג יד, ובודקים מה נמצא בצד השני של הקיר או הדלת שעליהם רותכים. אחרי סיום הריתוך נשארים בסביבה וחוזרים לבדוק את האזור בחצי השעה עד השעה שאחריו. זה המקום שבו שריפות מתחילות.